Business Traveller Israel - פברואר 2019

12 מ א מ ר ד ע ה 2019 פברואר נ סיעת עסקים, מהרבה סיבות, רחוקה אלף שנות אור מנסיעת פנאי. כך או כך, במרכזן שני שחקנים ראשיים: המעסיק שמטיס והעובד שטס. מסתבר שלא כל העובדים, בדרגים כאלה ואחרים, אוהבים לטוס. יש את אלה שממש מתעבים מטוסים ושדות תעופה, יש את אלה שרק משחקים אותה שונאים ויש את אלה שאומרים “כן ירבו” על כל נסיעת עבודה. נפרט: . 1 יש עובדים שבאמת ובתמים שונאים את זה שלא רוצה: המטוס על כל חלקיו. את רעש המנוע המשתק בהמראה ונחיתה, את עוצמת הכנפיים מבעד לחלונות הכפולים ואפילו חריקת הגלגלים בקרקע מחסירה פעימה מליבם. גם אם טסו, חדשות לבקרים, במחלקות היוקרה: פרימיום, ביזנס או פרסט, הם לא מצליחים ליהנות משירותי אקסטרה מפנקים שחברות התעופה מציעות. כל דרישתם היא לעלות על הטיסה, שתביא אותם בצניעות היישר לפגישה, עם או בלי מקלחת ביניים, ועוד לפני שהספיקו לסיים את פגישתם, הם כבר אצים בחזרה לשדה, בשמחה ובצהלה כאילו אבן נגולה מעל ליבם. הם מחכים לטיסה שתחזיר אותם לשגרת יומם כל עוד נפשם בם. הם לא אוהבים לאכול לבד או לטוס לבד, אין להם רצון לטייל ולנצל את שהותם מעבר לים, גם כשחלון הזדמנויות נפתח. הכרית הנוחה בבית עושה להם את זה יותר מכל טרקלין חדשני מפנק בעולם. . 2 ישנם עובדים הלובשים זה שמשחק אותה לא רוצה: ארשת פנים אומללה בדרכם למחלקת הנסיעות בחברה. בדרך לשם, הם דואגים לעבור בין כמה שיותר חדרים וכבדרך אגב לצייץ: “וואי וואי, אני שוב חייב לטוס”. אבל, בפנים בפנים, ליבם מתפוצץ משמחה. כל חושיהם מתבלבלים מהציפייה להיכנס לנתב”ג עם טרולי ולפטופ. כל נסיעה, קצרה כארוכה, גורמת להם אושר עילאי והרגשת עליונות. המחשבה להיפרד לכמה ימים מהשגרה, מבן/ת הזוג ומהרעש המתוק של הילדים, עושה עימם חסד. הפרידה מהכרית הנוחה של הבית מכניסה אותם לשלווה, איתה הם חיים בנאמנות איתנה. . 3 אחרונים הם אלה שאוהבים לטוס, זה שמאוד רוצה: מחכים לזה, זה מאתגר אותם והם מדברים על זה בגילוי לב. הם מכירים בעובדה שפגישות פנים מול פנים הן צורך הכרחי, מכירים בערך המוסף שמייצרות פגישות מסוג זה, והם רעבים לקשרים חדשים, לגילוי מסעדות חדשות, למיצוי הזמן הפנוי בכל יעד אליו הם מגיעים. גם אם היו מספר רב של פעמים באותה עיר, הם רצים בשמחה לגלות אותה מחדש. הם מתרשמים ממה שיש לעולם להציע ולחדש באופן חווייתי ומעורר השראה. הם דואגים להצטייד בכמה שיותר פגישות עסקיות מעבר לים. אם לא יוצא להם לטוס משך תקופה, הם מאוכזבים וסביבתם הקרובה חשה בכך. אלה הם הנוסעים המתמידים הגאים, שאוהבים את פינוקי החיים המוצעים להם. הם לא מתביישים בזה. להיפך. וכן, הם בהחלט מאפשרים לחברות התעופה לגעת בהם, הם נהנים מהאמצעים ומהדרך, והכרית הנוחה של הבית ממש לא מעוררת בהם כל סוג של געגוע. בין אם העובד שלך משתייך לטייפ הראשון ובין אם לטייפ השני או השלישי, עליך, כמעסיק, להיות מעורב בסוגיית הטסת העובדים, שחלקם מאוד ישמחו לקחת חלק פעיל ב”תפירת” נסיעת העבודה (צבירת נקודות וכיו”ב), אבל לך זה ממש לא כדאי. למה? כי שליטה שלך בכל פרטי הנסיעה, תחסוך לך כסף  רב. הכותבת עוסקת למעלה משני עשורים בנסיעות עסקיות להטיס עובד לחו”ל זה קל. איך להטיס אותו? זאת כבר שאלה לדיון לטוס לחו”ל על חשבון המעסיק? מסתבר שלא כולם עפים על זה. ישנם עובדים שאפילו מתעבים את זה. איזה סוגי עובדים-נוסעים יש ואיך נכון למעסיק / שרית ביטון להתנהל מולם? מדריך לנוסע/מסיע המתמיד