גיליון אנשי השנה 2018

120 2018 ספטמבר ׀ המשפיעים 100 לתדלוק. נחתנו בפיינל תלול במנחת קצר שבין הרים גבוהים בצמוד לחווה. זוג החייכניים, כבר חיכה לנו Ferndale החוואים בטנדר טויוטה מצוידים בג'ריקנים. במהלך התדלוק, הם סיפרו לנו שהם דור שביעי במקום, אבל כל ילדיהם עזבו והם חוששים מהלאמת רכוש הלבנים. נפרדנו מהם בתחושה קשה ולאחר המראה התחוור לנו עד כמה החווה מבודדת בלב האין-כלום שסובב אותה. "לווייתנים ענקים זינקו מהמים תוך שהם מנפנפים לנו לשלום" היום התארך והגענו אחרי השקיעה. אנטוני וצוות המלון חיכו לנו בצידי המנחת בטויוטות, עם אורות דולקים לסמן לנו את המנחת, שנקצר כמה שעות לפני כן במיוחד עבורנו. למחרת, המראנו במבנה ראש חץ בגובה נמוך לתוך אחד הקניונים המרהיבים של דרום אפריקה. נפרסנו לשורה עורפית ובמשך שעה ארוכה ליחכנו את השיחים שגדלו בצמוד לגדת הנחל. הקירות הפראיים הענקיים והעוצמתיים שסבבו אותנו, רק הגבירו את התחושה של קלות הריחוף ואת ההרגשה המדהימה של שחרור כציפור נטולת חשיבות עצמית וכוחניות. בדרך הטרדנו את מנוחת האנפות ליד האגמים הכחולים שליד הסכרים. באחד הימים נחשפנו בהפתעה למימד המיוחד של קשר אדם תרבות - הבנת ההתנגשות התרבותית של שחור ולבן. נחתנו כהרגלנו להפסקת קפה קצרה אבל מיד לאחר הדממת המנועים ראינו מאות דמויות קטנות שרצו לעברנו מהכפר הסמוך. תוך כמה דקות הוקפנו מאות ילדים שהתבוננו בנו בפליאה כמביטים בחייזרים שהגיעו מכוכב אחר. כאן פגשנו לראשונה במרחק נגיעה, את התרבות השחורה הנקראת כאן ה"לא לבנה" – כפריים שעדיין לא מפותחים שחיים ללא מים זורמים וחשמל. ושוב, ממריאים ולאורך המרחבים שבדרך , חוות בקר ענקיות שבבעלות Orange River ל- לבנים הממוקמות בטווחים עצומים אחת מהשנייה, ובין כל אלה, לפתע, גילינו את חוות הצייד המתפרנסות ממסעי צייד מבוקרים והסתבר שזה ענף תיירות מאד מצליח. קריג היה בעבר מדריך של קבוצות ציידים. הוא סיפר שהצייד מתבצע בהליכה, הראש של החיה שניצודה נשאר אצל הצייד כמזכרת אולם, בשר הצייד חוזר לחווה ונמכר לאכילה באטליזים המקומיים. במבט ראשון זה נשמע אכזרי אך מבחינת המקומיים זה הפתרון הנכון לבעיית ההתרבות המהירה של אוכלי העשב כתוצאה מצייד הטורפים שאיימו על הבקר והכבשים והקשיים הכלכליים של בעלי החוות.