פספורט 721 - Ready for Take off

לקראת הטיסה חזרה הביתה. עכשיו כשהעולם מתחיל לחזור לעצמו ויש כבר אור בקצה המנהרה – לאט לאט נחזור לטוס טיסות 'רגילות' ולהטיס נוסעים 'רגילים', אבל הניסיון שצברנו, האתגרים שנראו כמעט בלתי אפשריים ועמדנו בהם ובמיוחד תחושת הלכידות למען מטרה משותפת – יישארו איתנו״. ATR , קצין ראשון, צי ניצן מריל לפני שנתיים טסנו משדה דוב לאילת, היום אנחנו טסים מנתב"ג לדובאי, . מתוך שלל הטיסות אותן ATR רומא, בלגרד, טביליסי ועוד ועוד. כן כן, עם ביצעתי בשנה האחרונה זכורות לי כמה: הנחיתה הראשונה ברומא. שדה ענק, ממש ענק עם אפס תנועה. אף אחד קטן ATR לא זז בקורונה. לא על הקרקע ולא באוויר. תחושה מוזרה מאוד. מסיע לבד בשדה תעופה ענק; נחיתה באי היווני קורפו. פיינל כמותו לא ראיתי בחיים. אקזוטי, צבעי כחול ירוק מטורפים. חוויה מטורפת; הנחיתה בדובאי. בורג' חליפה. וואו איזה גובה, וואו איזה גודל, ATR הראשונה של וואו איזה מקום; שלג באתונה. עושים תהליכי הפשרתקרח ושלג מהמטוס. חוויה חד פעמית. הקורונה דחקה אותנו לפינה. ובפינה הזאת גילינו אחד את השני. את החברה המדהימה שלנו. את האנשים. את ההנהלה. ATR , קברניט, צי עומר פ Uzhhorod בחודש יולי, בין הסגרים, נשלחנו למשימה מיוחדת: טיסה ל- שעל גבול אוקראינה וסלובקיה. שדה קטן, ממש. המקומיים אמרו לנו שלפנינו נחיתה אחרונה הייתה שם לפני כחצי שנה. טון קרטונים של אוכל כשר. מה 2- אברכים וכ 11- המטען היה מורכב מ שהיה נראה כמו כוח קומנדו חלוץ לקראת חגיגות ראש השנה באוּמן כנגד כל הסיכויים. הייחוד של הטיסה הזאת, מעבר לכך שמדובר ביעד שמעולם שעות טיסה, על קצה טווח 5- לא נחתנו בו, הוא משך הטיסה הקיצוני: כ הטיסה של מטוס שבשגרה טס בדרך כלל טיסות של כשעה. בשיאה של המגפה, כשכולנו עטופים בחליפות מגן לבנות, מסיכות וכפפות, נחתנו באותו שדה שכוח אל, שפשפנו את עינינו בתדהמה כשראינו שבמקום עגלות גדולות נגררות ע"י טרקטור לפריקת הציוד. הגיעו אלינו מספר מקומיים בלבוש אזרחי, עם שתי עגלות סופר - כמה סימלי שכמה טון של ארגזים. 2 חודשים אחר כך קונה אותנו רמי לוי - כדי לפרוק שינסנו מותניים, כמו בהמון טיסות אחרות בתקופה הטרופה הזאת: דיילים, מכונאים, טייסים ואנשי ביטחון ופרקנו את כל הציוד הכבד אל הרחבה ויצאנו חזרה אל המסע הארוך לנתב"ג. הייתה לכולנו תחושת שליחות ומשימתיות מאד גדולה. ידענו שכל טיסה כזאת היא כמו אוויר לנשימה לחברה שמלקטת בשיא המשבר כל טיסה אפשרית. ידענו גם שאנחנו מסייעים לאנשים שכל כך חשוב להם גם במצב העולמי המוטרף להמשיך לקיים את מסורתם. תחושות מאד חזקות שהתאפשרו רק בזכות האווירה המיוחדת והמשפחתית וההירתמות יוצאת הדופן של כל עובד ועובדתשהמשיכו לעבוד בתנאי אי ודאות וחשש. לכל אורך משבר הקורונה מתנגנת לי בראש האימרה ״כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים״. גאווה גדולה בהחלט להיות חלק מקבוצה מדהימה כזאת. מפה לשם, אני בקוקפיט, טס במטוס ריק מזרחה אל ערבות ושטחים לא מוכרים. כמו לבקר בעולם חדש. נגלים אליי נופים שעיניי לא הורגלו בהם, מדבריות, שממה, אגמי מלח, הרים נישאים ומבטא לא מוכר ברשת הקשר. נחיתה בקזחסטן לתדלוק. אלמאטי, בירתקזחסטן – יושבתבסמוך לשרשרת הרים מפוארת, כזו שלא רואים כל יום. אפילו הזריחה שם באור אחר. עם נגיעת הגלגלים של מטוס האיירבס במסלול הנחיתה בסין, עולה במעלה הגב תחושה נעימה של צמרמורת וסיפוק. אתה מבין שאתה חלק ממשהו גדול. כרגע ממש פרצנו את תקרת הזכוכית והוכחנו שאין גבול. פינוי של מסלול הנחיתה והסעה לעמדת חניה. מתקרבות המדרגות ונפתחת דלת המטוס. בפתח פוגש אותנו נציג חברת השילוח בסין ומברך . אנחנו מביאים ציוד רפואי מסין welcome to China אותנו באנגלית רצוצה לישראל כדי לעזור למערך שנלחם במגפה. את החלק הקטן שלנו עשינו. ישראייר היא אוסף של אנשים שיחד עולים על סף כל חלקיהם, בצניעות, בסולידרויות ובדבקות במשימה". , קברניט, צי איירבס אמיר וינגרטן "כשהתחילה המגיפה היה נדמה שהכל עוצר מלכת. מטוסים מקורקעים, שדות תעופה נטושים ושמיים ריקים. אבל מהר נזכרתי שישראייר, החברה שנים, היא לא חברה רגילה. בהובלתם של אורי המנכ"ל 18 בה אני טס וצוותי עבודה של טייסי החברה, ישראייר סירבה להרים ידיים ולהדמים מנועים ובחרה לצאת לקרב עם סכין בין השיניים. כך מצאתי עצמי מבצע טיסות ליעדים שמעולם לא חלמתי שאגיע אליהם, במיוחד לאור העובדה 6 שבימים כתיקונם אני מטיס מטוס שיודע להטיס נוסעים לטווחים של שעות מקסימום. טסנו לשדות שונים בסין אחרי עצירות תדלוק והחלפת צוותים בקזחסטן, טסנו למערב הודו ולמזרח הודו אחרי עצירות לתדלוק באתיופיה. טסנו לשדה התעופה הית'רו בלונדון והיינו לבד בשמיים. ביצענו טיסות מאסף עם דילוגים משדה אחד לאחר בתוך אירופה. הטיסות מעל אזורים על הגלובוס שמעולם לא טסתי בהם לשדות בהם מעולם לא נתקלו במטוס של ישראייר לביצוע משימות שמעולם לא ביצעתי – היו מרגשות, שונות ומאתגרות. הרגשתי שאני חוזר לחיל אוויר, לטייסת מבצעית. מעבר לתחושת המחויבות לביצוע המשימה הרגשתי שכולנו עושים כל מה שביכולתנו ומעבר לכך, כדי לשמור על ישראייר. כטייסים אנחנו לא משאירים הרבה מקום לאלתור ונדיר שאנחנו נדרשים לבצע משהו שלא תודרכנו, תירגלנו ומיפינו אותו - ומצאנו לו מענה. אלמנט אי הוודאות הכניס בכולנו רצון להצליח ולהתגבר על כל בלת"מ, להיזכר שאנחנו יודעים גם לאלתר, לחשוב מחוץ לקופסא ועדיין לעמוד באדיקות בכל המגבלות הרבות ששומרות עלינו ועל בטיחותנו. באחת הטיסות מצאתי את עצמי בשעת לילה מאוחרת ,תחת גשם שוטף בשדה התעופה שנחאי ,מנהל צוות של טייסים, דיילים ואנשי קרקע סיניים לבושים בחליפות חלל - כשהמשימה היא העמסת מקסימום מטען במינימום זמן – לתוך איירבס בתצורת מטען שמעולם לא ראיתי עד אותו יום. כל זה קורה אחרי שהמראנו מנתב"ג לקזחסטן שם תדלקנו והמשכנו שעות של מעבר מהשדה 3 שעות טיסה עד לשנחאי. אחרי נחיתה 6 לעוד שעות במלון בו 12- למלון דרך אינספור עמדות בדיקה ומילוי טפסים ו נעלו אותנו בחדרים עד הרגע בו יכולנו לשוב לשדה לתחילת ההעמסה ג׳ואל בן פרץ גלעד וקנין עומר פ. אמיר וינגרטן צילומים: באדיבות ישראייר פספורט 15