פספורט ראש השנה תשפ"ב

ואחרות. החלטתי אסטרטגית לענות לכל ההצעות. היו הצעות להסבה מקצועית להוראה. האמת שזה עניין אותי. שלחתי מספר פעמים, למוסדות שונים. נאלצתי לבלוע את העלבון כשלא קיבלתי מענה מאף אחד מהם. בתוך תוכי הבנתי שאף אחד לא באמת חושב שזה רציני להשקיע בהכשרה למקצוע ממנו פורשים בגיל כזה 60 של אישה בת לפנסיה מוקדמת. שלחתי בקשות לחברות בתחום ההייטק. אולי יסכימו להכשיר אותי לעבודה מרחוק. באילת, אתה יודעים, קצת קשה להתפרנס בתחום. גם מהם לא קיבלתי מענה. ניסיתי להתקבל לעבודה כנציגת שירות טלפונית. שמעתם ראש ממשלה ושר אוצר? בלעתי את העלבון והגשתי מועמדות. אבל, אופס, ההתלהבות של המעסיקים פחתה כששמעו שאני גרה באילת. חשבתי שזה לא צריך להפריע מפני שממילא עובדים מרחוק באמצעות זום. האופטימיות הזהירה הפכה לאכזבה: "לא כדאי לנו להכשיר אותך מפני שתיכף חוזרים לעבוד מהמשרדים. אולי את יכולה לגור בפתח תקווה?". "החיים חולפים במהירות בעוד אני מונחת מתחת לגשר" הבשורה האחרונה הגיעה ממש לאחרונה. "מחפשים חוקרים אפידמיולוגיים", בישרה הודעה מטעם משרד התיירות. מעולה חשבתי לעצמי. מיד יצרתי קשר. זה ארך שבועיים עד שחזרה אלי נציגת החברה, סיפרה שהעבודה היא "במשרה מלאה, שעות עבודה בכל יום בשתי 8 ימים בשבוע 5 שקלים לשעת עבודה ותוספת לשעות 45 . משמרות שבת וחג כחוק. את מעוניינת?". "מאוד מעוניינת" השבתי כי תיכף תיפסק התמיכה הזעומה של מדינת ישראל שיש לה כסף בשביל המון אזרחים, אבל מורי הדרך לא ביניהם. בחדשות סיפרו שמערך החקירות האפידמיולוגיות קרס. באותו יום כתבתי להם שוב, רק כדי לקבל את התשובה שכרגע לא קולטים חוקרים אפידמיולוגיים והפרויקט הופסק. כשהסתיים רצף הסגרים פתאום הבנתי שהמדינה ממשיכה להתנהל. אנשים עובדים, גם אם בזום. המשכורת ממשיכה להיות מופקדת בבנק. נכון, פחות נעים אבל לא מפחיד. הם חיים כרגיל, בסך הכל. לא נוח אבל לא הורס חיים. התחלתי להרגיש כמו בשיר של מאיר אריאל על "נשל הנחש": החיים חולפים במהירות, בעוד אני מונחת מתחת לאיזה גשר. . העולם 2021 ותיכף מסתיימת 2020 הנה עברה המשיך הלאה ואנחנו עוד תקועים מאחור. הנה עם ישראל חוגג בקיץ. מוטרד שאינו יכול לנסוע לחו"ל אבל כובש כל צימר וחדר מלון בארץ. ימים במלון בעירי 3 אנשים מצליחים לשלם עבור 3- אילת, את סכום התמיכה שאני מקבלת ב חודשים. ואני, נשכחתי מאחור עם חרדות קיומיות שמכרסמות. שקועה בפחד משתק שנובע מההבנה שהקיפאון הזה, המשבר הנורא - כאן כדי להישאר. ממשבר של מדינה הוא הופך למשבר אישי. כבר עברתי משברים בחיי ומכולם יצאתי בכוחותיי שלי. אולם, בפעם הזו כלי המשחק לא בידיים שלי. הם נתונים בידיהם של פקידים, בכירים או פחות, החודשים 18 שעבורם אנחנו שקופים. במהלך כל האחרונים, לא הצליחו ליצור תוכנית לשילוב שלנו בשוק התעסוקה. שילוב אמיתי שנהנה מהכישורים והיכולות העצומים שאנחנו, מורי הדרך, מביאים איתנו. שילוב של כולנו, רבים מאוד מבוגרים כמוני, עם יכולות גבוהות מאוד, אבל עם שנת לידה שלא מקדמת עבורנו אפשרויות תעסוקה. אנשים שיודעים שצריכים להמשיך לעבוד אחרי גיל פנסיה מפני שאין לנו פנסיות ציבוריות מפנקות ומקיימות ואנחנו רוצים לעבוד. אני לא מסכנה ולא מבקשת רחמי איש. אולם, מתקוממת וכועסת על היחס המשפיל של המדינה, באמצעות שריה וראש ממשלתה, אל חברי וכלפי. אותה מדינה שסגרה בפנינו את האפשרות לעבוד, עם סגירת השמיים לתיירים להיכנס לטייל בארץ ולישראלים לצאת לטיולים מאורגנים בחו"ל, היא אותה מדינה שזורקת אותנו כעת לקרנות הרחוב. תסתדרו, אומרים לנו. . תסתדרי. אני מאוד 61 כן, את גברת, תיכף בת ,61 רוצה להסתדר לבד. אבל נראה שבגיל תיכף זה אתם שפחות מאפשרים לנו. אז עד שתחליטו לאפשר לכולנו לחזור לעבוד, לפתוח לחלוטין את השמיים ולהסיר את המגבלות, תצטרכו להמשיך לעזור לנו ולתמוך בנו. רק לבינתיים. מפני שאת האלונקה הזאת צריכים לשאת כל אזרחי המדינה הזאת ואם חסר לכם כסף, תיקחו מאלה שלא נפגעו כלל. המלחמה הזו היא לא רק שלנו, מורי הדרך. אנחנו חלליה ועד כמה שאני זוכרת, ישראל לא משאירה פצועים לדמם למוות מאחור. עד הקורונה הסתדרנו לבד. כעת, זה הרגע שלך, מדינת ישראל לקחת אחריות עלינו. את מונעת מאיתנו לעבוד ואנחנו רק רוצים את החיים שלנו ˆ בחזרה. פספורט 59