פספורט - סובב עולם 2020

"א ולי יש כאן עוני, אבל אין כאן אומללות", אמר המדריך המקומי שלנו בקובה, וגרם לגבות שלנו להתרומם. כמי שחיים במדינה מערבית, קל לנו להתייחס למשפט הזה בספקנות, אבל טיול לקובה מזמין את המבקרים להניח לרגע את הציניות, להיפגש עם תרבות שונה ולבחון אותה מחדש. התחנה הראשונה בביקור הייתה הוואנה ), בירת קובה. הוואנה ידועה בחזות Havana ( הפוטוגנית שלה, שנדמה כאילו נלקחה מסרט היסטורי, עם בתים צבעוניים מתקלפים בסגנון קולוניאלי ומכוניות עתיקות בשלל צבעים, שרק מעצימות את התחושה שבהוואנה - הזמן עצר מלכת. הוואנה בטוחה לטיול ולא הרגשנו בה את הניכור שיש בערים מערביות גדולות. להיפך, כבר בסיור ראשוני באחת משכונות העיר פגשנו אנשים מקומיים חייכניים, ששמחו להכיר אותנו ולהזמין אותנו לביתם. הרחובות של הוואנה מציפים את החושים, ולצד העוני והבתים המתפוררים חווינו גם את אווירת הרחוב הקובני, עם מספרות של פעם, בני נוער שיושבים "על הברזלים" או משחקים בהתלהבות בייסבול, עם ציוד מאולתר שכולל מקל של מטאטא בתור מחבט ופקק של בקבוק בתור כדור. את המורכבות הקובנית של עוני מצד אחד מול שמחת חיים ואווירה קהילתית, פגשנו גם בתחנה ,) Cienfuegos הבאה שלנו: סיינפוואגוס ( עיר מפרץ לחופיה הדרומיים של קובה. רוב המטיילים מגיעים לעיר לביקור של כמה שעות בפארק חוזה מארטי ובמבנים המקיפים אותו, אבל כשמקדישים לעיר מעט יותר זמן, ניתן לקבל דרכה טעימה נוספת מאורח החיים הקובני. מרכזה ההיסטורי של סיינפוואגוס קטן יחסית, ובהיעדר תשתיות מודרניות - רוב ההתרחשות מתקיימת בחוץ, בשכונה. בסיור של כמה שעות ברחובות העיר תוכלו לפגוש באקראי את האנשים שמרכיבים את סיינפוואגוס, כמו "פרלמנטים" של גברים שיושבים בפתח הבית על משחק דומינו סוער, ילדים נטולי מסכים שמשתוללים ברחובות או את הַקַּצָּב המקומי, שיושב מחוץ לקצביה ומקווה למכור את הבשר שמונח באופן חשוף על השולחן שלפניו. אנחנו ממשיכים בטיול וזוכים לנסוע דרך נופים ירוקים משגעים וליהנות מהאזורים הכפריים יותר של קובה. גם כשאנחנו מגיעים לערים ) או Sancti Spiritus כמו סנקטי-ספיריטוס ( ), אנחנו מוצאים מראות Trinidad טרינידד ( דומים לאלו שפגשנו בסיינפוואגוס. במקומות הכי קשים ראינו אולי ביוב זורם ברחובות, אבל גם ילדים צוהלים שמפריחים עפיפונים או שקיות ניילון קשורות בחוט. אנשים שחיים בעוני קשה, אבל יהיו הראשונים להזמין את חברות המשלחת שלנו לרקוד, במסיבת סלסה סוערת אל תוך הלילה תחת כיפת השמיים. אחרי עשרה ימים בקובה, נראה שהספקנו לקבל רק טעימה קטנה מהחוויה הקובנית. הספקנו להתאהב באנשי המקום, בשמחת החיים, במוסיקה, בנופים ובארכיטקטורה, אבל לא להשתחרר מתמונות העוני, משאלות על החרם המוטל על המדינה ומביקורת על היעדר חירויות פרט במקום. "אולי יש כאן עוני, אבל אין כאן אומללות". המדריך המקומי חוזר על המשפט כשאנחנו בדרכנו לשדה התעופה. חשוב לו שנדע שהקובנים מחוברים לנעשה בעולם, דרך קרובי משפחה בחו"ל וערוצי טלוויזיה זרים בהם הם צופים בסתר. ומצד שני, הוא מבקש שנכיר גם ביתרונות שיש לקובה על פני החיים במדינות המערב. כך או כך, טיול לקובה הוא מהמסעות שנשארים איתך בלב לאורך שנים ואני נוצר בליבי את המפגשים המיוחדים שהיו לי עם אנשי המקום ואת ההבנה שגם בארץ, ברגעים קשים - לפעמים כל מה שצריך זה לפגוש חברים למשחק דומינו סוער או פשוט לצאת לשכונה ולשחק בייסבול, עם מקל של מטאטא ופקק של בקבוק. מי צריך יותר מזה? טיול בקובה הוא לא טיול של אתרים. הוא קודם טיול של אנשים. של אווירה. ועוד עפר קידר | איזו אווירה באושר ובעוני עולמי פספורט 70